Intercultural Workshops for International Companies

התאקלמות ילדים ברילוקשיין ויצירת חברויות בבית ספר 30/01/2013

לפני מספר שבועות הופיע בבלוג “Your expat child”  , סיפור אישי של הכותבת אשר נמצאת עם משפחתה ברילוקשיין בברלין. ביתה של הכותבת נמצאת בבית ספר ויצרה חברויות. אבל למרבה הצער, החברויות מתקיימות רק בתוך כותלי בית ספר, ואילו מחוץ לכותלי בית הספר הורי התלמידים מעדיפים שילדיהם לא יפגשו עימה מהסיבה "שאין טעם, היא תעזוב במהרה." העניין הוא שמשך הרילוקשיין הצפוי הוא של ארבע וחצי שנים. וזו, כולנו נסכים, בכלל לא תקופה קצרה. בעקבות ההורים גם התלמידים אומרים זאת ישירות לבת, וגם חלק מהמורים, וזה כמובן מקשה על קליטתה של הבת בביה"ס.

אחד החששות של מעבר ממדינה למדינה להורים הוא התאקלמות הילדים. בהווה האינטרנט יכול להוות מקור מידע מרכזי לקריאת חומרים, שיתוף בדעות בדרך לקבלת החלטות שיכולות לעזור להורים בתהליכים הקשורים למעבר זה. הדילמות הן רבות: איזה בית ספר לבחור לילדים? ללמוד את השפה לפני ההגעה למדינת היעד או עם ההגעה? איך להיפרד מהחברים בישראל? איך להכיר חברים שם? איך ליצור מצב שבו ההורים בתוך כל הלחץ שיש להם, עוזרים לילדים בהתמודדויות השונות שלהם? שאלות אחרות קשורות לדילמה של שמירה על זהות וערכי תרבות משפחתיים או ישראלים בחו"ל: מה להשאיר כמו שהיה בישראל, ומה לשנות בעקבות המעבר? ועוד שאלות רבות.

בספרות יש מספר מונחים לתיאור ילדים שעושים רילוקשיין עם הוריהם:                               Third culture kids (TCK, 3CK) , Trans-culture kid , Global Nomad . המונחים מתייחסים למצב שבו ילד מלווה את הוריו בשליחות וחי תקופה משמעותית מחוץ לתרבות של מדינת המוצא שלו ושל הוריו. הדגש הוא בעצם על מה שקורה לילד כתוצאה מכך בהיבטים של תרבות, עצוב זהות ושייכות. להלן הגדרה של David C. Pollock שהיה סוציולוג שהתמחה בחקר נושא TCK.

A Third Culture Kid (TCK) is a person who has spent a significant part of his or her developmental years outside the parents' culture. The TCK frequently builds relationships to all of the cultures, while not having full ownership in any. Although elements from each culture may be assimilated into the TCK's life experience, the sense of belonging is in relationship to others of similar background http://en.wikipedia.org/wiki/Third_culture_kids.

הסיפור של אותה ילדה נגע לליבי, והחלטתי להציג את הדילמה של הקושי ביצירת קשרים חברתיים לילדים במסגרת רילוקשיין, בעקבות מצב שבו הורים ומורים אומרים שהילד החדש לא ישאר להרבה זמן בבית ספר, באחת הקבוצות בלינקדאין. להלן חלק מהתשובות שאנשים שונים השיבו. חלק מהמשיבים הגיבו בראייה רחבה יותר מהמקרה הספציפי וחלקו מניסיון החיים שלהם, ובכך יצרו ראייה רחבה יותר:

1. מצב בו הורים ומורים אומרים שילד ישהה בבית ספר זמן קצר ולכן לא מוכנים שיווצרו קשרים חברתיים הוא ייחודי. לא שמעתי על כך. השאלה המסקרנת היא איך הקשר בין הילדים בתוך כותלי בית ספר, ולמה ההורים והמורים מתערבים בחברות בשעות אחה"צ? האם הילד נמצא בבית ספר מקומי? האם הוא הילד היחיד הזר בכיתה? במצב כזה נראה שמעבר לבית ספר בינלאומי, הוא דבר שיהיה טוב עבורו. בבית ספר בינלאומי, המורים, ההורים והתלמידים, חולקים את אותו הווי חיים של מגוון, ניידות, שונות וצורך להתמודד עם שינוים רבים. האם זה אפשרי עבור אותה ילדה לעבור לבית ספר בינלאומי?

2. עולה כאן שאלת הייחוד של הילד. בני למד בבית ספר בפרו ושם הוא היה היחיד בכיתה שלא היה יליד פרו. המאמץ שנדרש ממנו ללמוד השפה, להכיר חברים תוך התמודדות עם הייחוד שלו, עזר לו. דווקא עכשיו שהוא נמצא בחזרה באיטליה קשה לו יותר, כי הוא אומר שמשעמם לו, ושהכל מבולבל בין תרבות פרו לתרבות איטליה, והוא רוצה שוב שנסע והאתגר יופיע מחדש. בשבילו חשוב ליצור חברים חדשים כל הזמן. האם במקרה הספציפי כאן הילדים החדשים והילדים בבית ספר המקומי, מכירים בחשיבות של היכרות עם מגוון של אנשים? אולי כדאי ליצור מצב (באמצעות התערבות של ההורים) שבו המורה תקדיש זמן לשאלה 'מה הייתם עושים כילדים במקום חדש?' 'איך הייתם מרגישים?' וזה יכול להוות פתח לשינוי המצב?

3. על ההורים לדבר עם המורים, ולראות מדוע המורה חושב שתקופה של ארבע וחצי שנים, היא תקופה קצרה, הרי זה בפירוש תקופה ארוכה. אולי אפשר שהילד יביא תמונות, ממדינת המוצא שלו וישוחח עם התלמידים בכיתה על מדינת המוצא והתרבות שלה בשיעור גיאוגרפיה או כל שיעור אחר, וכך השוני בין הילדים יהפך ממצב של זרות למצב של היכרות, מפגש ועניין. המידע שיעביר הילד על מדינת המוצא שלו יכול לעשות את המפגש בין הילדים לנעים יותר.

4. המורה יכולה ליצור מצב שבו הילד מציג את עצמו. המורה גם יכולה לבקש בגלוי מתלמיד שיעזור לילדה בהפסקות כחלק מתהליך התאקלמות והיכרות עם הבית ספר.

5. האחריות של ההורים לנסות לבדוק עם המורים מה גורם למצב כזה. הבדיקה צריכה להעשות מול המורים בבית הספר, מול הורים אחרים עימם הם נפגשים ומול הילד עצמו בשיחות ובקשר מתמיד. אולי גם כדאי שההורים יספרו לילדים על האתגרים שהם חווים במקום העבודה החדש, ובהתאקלמות במקום החדש (בהתאם לגיל ולרמת ההתפתחות הרגשית), כדי שיכולו לראות שהם לא לבד בתהליך השינוי.

6. התאקלמות ויצירת קשריים חברתיים, לא תמיד קשורה לרילוקשיין. אפשר שהסיבה לאי יצירת קשרים חברתיים נובעת מקשיים חברתיים שיש לילד בלי כל קשר לרילוקשיין, והמעבר רק מחריף אותו. במקרה זה כדאי לעבוד על הערכה עצמית של הילד והתמודדות עם החשש של הילד ממצב שהאנשים הקרובים אליו יעזבו אותו. מבחינה זו הטכנולוגיה של היום מאפשרת לילדים לשמור על קשר עם חברים ממקומות קודמים, וזה יכול לעזור לילד בשלבים שונים, כי נוצרת עבורו תחושה של המשכיות. וזה יכול לחזק את הביטחון העצמי שלהם בדרך ליצירת קשרים עם חברים חדשים.

כפי שאתם יכולים לראות, מגוון התשובות הוא רב. במקרה הספציפי הזה, האמא החליטה להעביר את ביתה לבית ספר בינלאומי, ששם כפי שאחד המשיבים כתב, המורים, התלמידים והורי התלמידים חולקים הווי משותף של חיים בתרבות שונה ומעבר ממדינה למדינה בעקבות שליחות.

התשובות של המשיבים –חלקם כאלו שעשו רילוקשיין עם ילדים- שמים את הדגש, שכל ילד הוא עולם שלם, ומתוך כך לכל מקרה יש להתייחס בייחודו שלו ושל הילד. אחת המשיבות כתבה שכאשר דיברה עם ילדיה בנוגע לרילוקשיין ומציאת חברים חדשים, כל בן הגיב באופן שונה. אחד הילדים אמר " זה קל ליצור חברים אך קשה לעזוב חברים קודמים" ואילו הילד השני אמר "זה קשה ליצור חברים חדשים, אבל קל לעזוב חברים קודמים".

מה הניסיון שלכם עם ילדים ברילוקשיין? איזה הצעות או חוויות או מחשבות יש לכם לאור הסיפור שסופר כאן?