תחרות ושיתוף פעולה במערכת החינוך ובצוותים בינלאומיים, השוואה בין תרבותית

החודש שמעתי הרצאה מרתקת של פרופסור Márta Fülöp מהונגריה על משמעות התחרות בין אנשים מתרבויות שונות בבתי ספר ובאוניברסיטה. הפרופסור הינה מוזמנת של המרכז לפסיכולוגיה יישומית במכללת לוינסקי לחינוך.

אתם אולי אומרים, "אה, תחום ההשכלה בביה"ס ובאוניברסיטה זה לא אנחנו, אנו עובדים בארגון עם עובדים ומנהלים." אבל לדעתי הקשר הוא חזק ביותר, ומאפשר השלכה גם לעולם הארגונים ובמיוחד לעולם של הצוותים הבינלאומיים. וזה מה שאני אעשה בפוסט כאן: אני אציג את המחקר והממצאים של פרופ' פולופ, ואוסיף התייחסויות ושאלות ביחס לעבודת צוותים בינלאומיים. כי אנשים שעובדים יחד ממדינות שונות, הם בעלי מטרה למלא משימה או משימות מוגדרות, ולכן נדרש שיתוף פעולה, אבל במקביל גם קיימת סוג של תחרות בתוך הצוות בקרב הצוותים המקומיים, מצב שיכול להיות מורגש במיוחד בהתחלה כאשר אין מספיק היכרות בין האנשים וחסר אמון, וזה יכול להשפיע על רמת השיתוף במידע ושיתוף פעולה.

מה זאת תחרות?

זו הייתה השאלה הראשונה ששאלה המרצה: האם זה אחד שמנצח את השני (אויב, יריב)? האם זה אחד שמתחרה בשני במטרה לשפר את עצמו ואת הישגיו בתחום מסוים? כלומר לא כדי שהיריב יפסיד אלא שכל אחד מהם ישתפר בהישגיו בתחום מסוים? והאם זה בכלל תחרות מול עצמך בלבד, כמו בסיפור שסיפרה ד"ר שרית סגל ראש המרכז לפסיכולוגיה יישומית, על התחרות של סקי במישור בנורבגיה, בה היא לקחה חלק עם משתתפים נוספים, אבל המטרה הייתה לבדוק מי משפר את זמן המעבר שלו במסלול מנקודת ההתחלה לנקודת הסיום, ולאור זה שהיא קיצרה את הזמן שלה עצמה משמעותית, היא זכתה במקום הראשון. והנה כבר שלושה סוגי תחרות, שקיימים בין אנשים.

בעבר התייחסו חוקרים מובילים כמו מורטון דויטש, למצבי תחרות מול מצבי שיתוף פעולה בצורה דיכוטומית "או או", אבל בעיקר מאז שנות התשעים, החוקרים מצביעים על הקשר הסימביוטי בין שני המצבים, ורואים בין התחרות לשיתוף הפעולה מצב של "ערבוב טבעי" (Natural Mix), רב-מימדי, ואף נתבע המושג co-opetition .

למה זה חשוב?

כי בזוית ראיה זו, ניתן לבחון יחסים בין אנשים על בסיס של תחרות בונה מול תחרות הורסת. לפי פרופ' פולופ "שותפים בתחרות יכולים לשמור ולפתח קשר של כבוד ושיתוף פעולה הדדי ביניהם."

תחרות בונה מציגה גישה של personal development attitude, כי הדגש הוא המשימה (task oriented), כמו המקרה של תחרות הסקי במישור שהזכרתי קודם, או תחרות בין אנשים בתוך קבוצה לשיפור הישגים של כל אחד יחד כמו במצבים של למידת עמיתים, או התכוננות למבחן בקבוצה.

תחרות הורסת היא תחרות שבה האנשים נחשבים כ Hyper-competitive attitude כי התחרות היא בין האנשים מי ינצח ויוביל ומי יפסיד.

לדעתי בספורט, ובמיוחד למשל במשחקי האולימפיאדה ניתן לראות את השילוב של שני סוגי התחרויות: מצד אחד כל ספורטאי מתחרה בשביל לזכות במדליה ולשפר את הישגיו, אבל בנוסף יש גם את מימד של המשלחת, וסך כל המדליות שהמשלחת זכתה בהן.

ובהתייחסות לצוותים בינלאומיים, ניתן גם כאן לחשוב על ראייה כזו: הצוות המקומי פועל למען שיפור הפעילות והשגת המטרה עליה הוא מופקד, וגם משתף פעולה (ובינינוף על שיתוף פעולה הזה יש לעבוד רבות), בכדי לממש את מטרת כלל הארגון, שבעצם לשמה הוקם הצוות מלכתחילה.

אילו מאפיינים יתרמו לכלל הקבוצה כאשר תלמידים מתחרים ביניהם לפי גישת התחרות הבונה? הנה מספר תשובות אפשריות: העלאת מוטיבציה, שקיפות ושיתוף במידע, הוגנות, בקרה על התחרות כי כל אחד מבקר את עצמו ביחס לעצמו ולקבוצה.

ואיך זה מתקשר לצוותים בינלאומיים ולהשפעת התרבות על היחסים בין אנשים?

נקודת המוצא של המחקר שפרופסור פולופ הציגה היא שתחרות מושפעת מתרבות, כי תחרות קיימת בין כל האנשים אבל המטרה והפונקציה של התחרות היא שונה בין אנשים מתרבויות שונות. הפונקציה של התחרות מושפעת גם ממבנה חברה (אינדיבידואליסטי או קולקטיביסטי), וגם מהעבר, אופי המשטר במדינה (דמוקרטי או קומוניסטי).

בהשוואה בין-תרבותית שהפרופסור עשתה בין תלמידים בביה"ס ובין סטודנטים באוניברסיטאות ביפן, הונגריה וקנדה היא מצאה את ההבדלים הבאים:

יפן– חברה קולקטיביסטית, התחרות משמשת בפונקציה של תרומה לאנשים והעלאת המוטיבציה בקבוצה, כי כל אחד מנסה לשפר את עצמו בתוך הקבוצה, ואז בסה"כ כל הקבוצה משתפרת. זו גישה אקטיבית לתחרות והישגית.

קנדה– זו חברה יותר אינדיבידואליסטית ולכן הדגש כאן היה על תחרות כמשפרת את הסיכוי להשגת המטרה של היחיד, יחד עם חיזוק מוטיבציה של האדם להתחרות. זו גישה פרגמטית ואקטיבית של הקנדים כלפי התחרות. המימד של תרומה של התחרות לשיפור עצמי הינו מועט.

הונגריה– מושפעת מאוד מהעבר הקומוניסטי שלה, והיא מאוד תחרותית וגם מימד האמון בין האנשים נמוך יותר. בהונגריה התחרות נתפסת כמחלקת בין האנשים, מי ינצח ומי יפסיד. הגישה של האנשים היא פסיבית, כי הבחירה היא לא ע"י האדם המתחרה אלא ע"י הסביבה שתבצע את ההערכה וההחלטה לגבי ביצועי האנשים ותבחר את המנצחים. זו גישה דרוויניסטית של המתאים ביותר יישאר.

תחרות גם משפיעה על הרגשות שלנו וההתנהגות שלנו: מה צורת ההתנהגות שלנו כאשר אנו מנצחים ביושר את האחר בתחרות, מול אם השגנו את הזכייה בדרך לא ישרה? איך יהיו היחסים בקבוצה (בכיתה) או בצוות שעובד יחד?

תחשבו על מצב של כמות שיתוף במידע בצוות בינלאומי, מי בצוות יהיה נכון יותר לשתף במידע ומי פחות, עד כמה זה יושפע תרבותית, וכיצד זה ישפיע על הצלחת הצוות כולו? אלו שאלות חשובות שנובעות לדעתי מהממצאים שמוצגים כאן.

ומה התפקיד אם כך של המורה, המרצה ושל מנהל הצוות במצבים של תחרות?

שני תפקידים: האחד, להיות מודע למאפייני התחרות הבונה וההורסת שקיימים בין חברי הקבוצה, הכיתה או הצוות. ושניים, להביא את השייכים לקבוצה או לצוות למצב של יכולת להתחרות בצורה בונה, כדי שהנוכחים בקבוצה (כיתה) או בצוות בעבודה, יביאו להפריה של אחד את השני, ושל השגת המטרה הכללית – רכישת ידע, מיומנויות ומילוי המטרה והמשימה.

בהצלחה.

נ.ב. אשמח לקרוא את דעתכם לגבי אופי התחרות בישראל ואת השפעתו על עוצמת שיתוף הפעולה בקבוצות ו/בצוותים בארגונים ובמקומות אחרים. תודה.